ירושלמי- ברכת מקדש השבת

חתימת ברכת קדושת היום היא "מקדש השבת". בשונה מימים טובים, בהם אנו חותמים "מקדש ישראל והזמנים". 

מדוע בקדושת ימים טובים מזכירים את ישראל? בבבלי מסבירים: עם ישראל קובעים את מועדם של הימים הטובים ע"י עיבור חודשים ושנים. "ישראל דקדשינהו לזמנים". מובן אפוא שבשבת זה לא שייך, כיון שזמנה קבוע וקיים מבריאת העולם ועד היום. 

בירושלמי (ברכות ח א) אומרים שבשבת חותמים "מקדש ישראל ויום השבת". 

בתלמוד הירושלמי הזכרת ישראל אינה מתוך חלקם המעשי בקביעת הזמן, אלא מתוך כך שיש להם שייכות פנימית לקדושת השבת, המופיעה על ידיהם.

בעניין נוסף אנו מוצאים את הקשר המיוחד בין עם ישראל לשבת. בבבלי אומרים שאסור לגוי לשמור שבת. לשון הגמרא (סנהדרין נח): "אמר ריש לקיש: גוי ששבת חייב מיתה, שנאמר (בראשית ח) 'ויום ולילה לא ישבותו'.. אמר רבינא: אפילו שני בשבת."

בבבלי אומרים שמהות ההלכה הזאת היא מצד החיוב של הגוי לעבוד כל הזמן. ולכן אסור לו ליחד לעצמו יום מנוחה קבוע כחלק מסדרי חייו. 

לעומת זאת, בתורת ארץ ישראל – במדרש רבה, אומרים כך (דברים א כא): "ומה ראית לומר גוי ששמר את השבת חייב מיתה? א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: בנוהג שבעולם מלך ומטרונה (= מלכה) יושבין ומסיחין זה עם זה מי שבא ומכניס עצמו ביניהם, אינו חייב מיתה?! כך השבת הזו בין ישראל ובין הקב"ה שנאמר (שמות לא) 'ביני ובין בני ישראל', לפיכך כל גוי שבא ומכניס עצמו ביניהם עד שלא קבל עליו לימול, חייב מיתה."

לפי דברי המדרש נראה שהוא לא מסכים עם דברי רבינא בבבלי: "אפילו שני בשבת", כי שורש הדבר הוא בכך שהשבת היא ברית "בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", וזה בודאי רק ביום השביעי. 

בארץ ישראל, ארץ ה', הגדרת השבת היא לא רק מצד המעשים, אלא מצד השורש שלהם, בקשר הנפלא בין ישראל אל הקב"ה, שיש ביום השבת. הגדרת המושג שבת, בתורת ארץ ישראל, היא התיחדות של ישראל עם הקב"ה, כמלכה המתיחדת עם המלך.